תנ"ך על הפרק - דברים טו - גור אריה

תנ"ך על הפרק

דברים טו

168 / 929
היום

הפרק

שמיטת כספים, צדקה, הענקה, בכור

מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהוָֽה׃אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ׃וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם׃הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ׃וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם׃וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ׃וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַאֲמָתְךָ֖ תַּעֲשֶׂה־כֵּֽן׃לֹא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃כָּֽל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ׃לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֤יךָ תֹאכֲלֶ֙נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ׃וְכִֽי־יִהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֙חַ֙ א֣וֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מ֣וּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ׃בִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּאכֲלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃רַ֥ק אֶת־דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

שמוט את ידו של כל בעל משה. פירוש, דלא יתכן לומר כפי מצב הכתוב, דאם כן "אשר ישה ברעהו" לא יהיה לו חבור, אבל עכשיו דפירש 'שמוט ידו של כל בעל משה', קאי שפיר עליו "אשר ישה":התאב קודם. דאם לא כן, 'כי יהיה בך עני' מבעי ליה, אלא ללמוד שאם הוא תאב - קודם לשאינו תאב:תלמוד לומר ולא יקרא. פסוק זה בפרשת כי תצא (להלן כד, טו) הוא, אף על גב שהכתוב הוא בשכיר יום, אין חילוק ביניהם, שהרי התורה הזהירה על שניהם - לזה ליתן דרך צדקה (פסוק ח), ולשכיר יום מפני שכירותו. ומכל שכן הוא, שהרי שם כתיב "כי עני הוא ואליו הוא נושא נפשו", ואפילו הכי אינו מצוה שיקרא אל ה'. ולא שיהיה פירושו שהכתוב (שם) מצוה לו שלא יקרא אל ה', דאם כן מאי כתיב בתריה (שם) "והיה בך חטא", אלא שכך פירושו, כי "ולא יקרא" משמע תמיה, וכי לא יקרא עליך אל ה', ואם היה מצוה לא שייך לומר דרך תמיה, ומזה משמע שאינו מצוה:על כן מפני כן. לא כמו שאר "על כן" שבמקרא, שפירושו 'הואיל', כמו שכתב (רש"י) בפרשת "וירא אליו" בפסוק (בראשית יט, ח) "כי על כן באו בצל קורתי", דאיך יתכן לומר 'כי לא יחדל אביון הואיל ואני מצוך', ולפיכך פירש 'מפני כן':עצה טובה אני משיאך. דאם לא כן, "לאמור" למה לי, אלא הצווי בפני עצמו, והאמירה בפני עצמו, ואמירה הוא עצה טובה בלבד:במכרוהו בית דין הכתוב מדבר. ופירש רש"י בקידושין (יד ע"ב) ד"כי ימכר לך" משמע על ידי אחר. והקשה הרא"ם, דהא "כי ימוך ונמכר לך" (ר' ויקרא כה, לט), דהוא גם כן לשון נפעל כמו "ימכר", ואפילו הכי דרשינן (קידושין יד ע"ב) דהוא על ידי עצמו, ואם כן בזה נמי נאמר דהוא על ידי עצמו. ויראה דלא קשיא, דכיון דכתיב "כי ימוך אחיך ונמכר לך", שפירושו מצי למכתב לשון נפעל מפני שכתוב לפניו "כי ימוך", והנה הפועל והגורם המכירה הוא העניות, ושייך לשון "נמכר", אף על גב דהוא מכר עצמו, כיון דאינו עושה מדעתו, רק שהעניות הביאו לזה, שייך ביה שפיר "ימכר" לשון נפעל, כאילו על ידי אחרים נמכר. אבל כאן דלא כתיב "כי ימוך", רק "כי ימכר", איירי בודאי על ידי בית דין, דכן משמע "כי ימכר לך", על ידי אחרים:בשביל ב' דברים. הקשה הרא"ם, דלמה לא אמרו גם כן בשביל ללמדך שלא יצא בראשי איברים, דילפינן (מכילתא שמות כא, יז) מהיקש דהוקש עברי לעבריה, מה עבריה אינה יוצאת בראש איברים, דכתיב (שמות כא, ז) "לא תצא כצאת העבדים", אף עבד אינו יוצא בראשי איברים. ואין זה קשיא, דלא אמרינן דנשנית בשביל חדוש (סוטה ג. ) - רק היכי דהחדוש הוא בעצמו, דאי לא כתב כאן הענקה, אי נמי לצאת העבריה בשש, לא היה לנו לומר מדעתנו דבר זה. אבל שלא לצאת בראשי איברים, אין זה חדוש, דאדרבה, מנין לנו לצאת, אלא דהוי ילפינן בקל וחומר מעבד כנעני שיוצא בשש, והשתא כתב לך שלא יצא. ולא נקרא זה 'חדוש' של תורה, דחדוש של תורה בכל מקום דין חדוש דלא ידעינן מכח סברא, ודבר זה הוא איפכא, שלמדנו שאין לה דין ראשי איברים, ופשוט הוא:תלמוד לומר ואיש אל משפחתו תשובו. פירוש, שהכתוב מיותר, לפי שכבר כתיב (ויקרא כה, מא) "ושב אל משפחתו" כדי ללמוד מי שנמכר ב' או ג' שנים לפני היובל שישוב ביובל (קידושין טו. ), ולא הוי צריך למכתב (ויקרא כה, י) "ואיש אל משפחתו תשובו", אלא לרבות הנרצע. ואיפכא ליכא למימר - "ואיש אל משפחתו תשובו" שאם נמכר ב' או ג' שנים לפני היובל שיצא ביובל, "ושב אל משפחתו" לרבות נרצע, דכתיב "ואיש אל משפחתו", איזה דבר נוהג באיש ואינו נוהג באשה, הוי אומר זו רציעה. ואין לומר במכרוהו בית דין הכתוב מדבר, שאינו נוהג באשה, דזה לא קשיא, דסוף סוף שם מכירה נוהג באשה, דכך לי כאשר מכרה עצמה או על ידי בית דין, סוף סוף נמכרת. אבל נרצע, שם אחר יש לו, שנקרא 'נרצע', וזה לא שייך גבי אשה. עיין בפרשת בהר (ויקרא פכ"ה אות יט):עבד עברי עובד בין ביום וכו'. ומדכתיב (שמות כא, ד) "אם אדוניו יתן לו אשה" ליכא למילף, דהוה אמינא דלא אתי קרא רק שמותר לישא אשה, ומיהא אם הוא אינו רוצה לישא - הרשות בידו, ולפיכך כתב "כי משנה שכר שכיר עבדך", לומר שהוא מחויב לישא אשה (קידושין טו. ), דאם לא כן לא שייך "משנה שכר שכיר עבדך", הלא ברצונו נשאה (כ"ה ברא"ם):במקום אחר אומר אל יקדיש וכו'. ואם תאמר, דילמא הכי פירושו, אל יקדיש איש אותו - שאין צריך להקדישו, שהוא עצמו קדוש, וכאן כתיב "תקדיש", רוצה לומר שתנהוג בו קדושה, שלא יעבוד בו ולא יגוז, והרמב"ן (ויקרא כז, כו) פירש כן. ונראה דאם כן, הוי למכתב (שם) 'אך בכור אשר יבכר קדש לה'':הקדש עילוי. פירוש, להעלותו בדמים כפי טובת הנאה שיש לו בו, לפי שלישראל יש טובת הנאה ליתן לכל מי שירצה, ודבר זה יכול להקדיש כפי מה שיש לו בבכור, דהיינו טובת הנאה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך